פסק-דין בתיק ע"א 42203-12-11

ערעור על פסק דין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט משה סובול) מיום 31.10.11, לפיו חויבו המערערים לשלם לעורכת-הדין-המשיבה סך של 122,393ש"ח  כשכר טרחה.

העובדות הרלוונטיות

 1.        בעקבות ניתוח אותו עבר מערער 1 (להלן: " אייל") במהלך 2006, הוא החל  ללכת בעזרת מקל הליכה. לטענתו סבר כי נגרמה לו נכות ברגליו. הוא נותר ללא כל הכנסה. משנקבע על ידי מומחים נוירולוגיים אליהם פנה כי לא נגרמה כל פגיעה ברגלו, פנה לקבל סיוע מן המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל") בגין נכות פסיכיאטרית, וזאת מאחר ושקע לטענתו בדיכאון לנוכח מצבו הרפואי. בקשתו לקבלת גמלת נכות מן המל"ל (שהוגשה ללא עזרה מקצועית) נדחתה בשלבים הראשונים.

2.         בהמשך, פנו אייל ואביו (מערער 2) למשיבה (התובעת), עורכת דין במקצועה, וכרתו עמה הסכם ביום 2.11.06 (ר' הסכם שכר הטרחה מיום 2.11.06, נספח מס' 28 לתיק המוצגים מטעם המשיבה להלן: " ההסכם"), על מנת שתטפל בעניינו של אייל קודם הגיעו לשלב הערעור על החלטת הוועדה הרפואית בביטוח הלאומי, ולשם קבלתו סיוע כספי בגין הנכות לה טען. ההסכם מנוסח בתמצית (עמוד אחד בלבד) ובצורה פשוטה. כך לשון ההסכם לעניין "נושא הטיפול":

"פגישת ייעוץ ראשונית 800 ש"ח כולל מע"מ. טיפול והכנה לו"ר לעררים בנכות כללית 1500$ + מע"מ ובנוסף 10 מהתגמולים המהוונים אשר ישולמו ללקוח אייל שלום".

בפירוט "שכר טרחה מוסכם", נרשם כך:

""תנאי תשלום: 500$ +מע"מ 1.12.06. 500$+מע"מ עם קבלת הערכה מפסיכיאטר . 500$ +מע"מ עם קבלת החלטה של ו"ר לעררים. אחוזים ישולמו עם קבלת תגמולים מהמל"ל".

על פי ההסכם, עליו חתומים שני המערערים-הנתבעים, התחייבו האחרונים לשלם לתובעת שכר טרחה מוסכם מראש, שכלל בין היתר תשלום אחוזים בשיעור 10% מהתגמולים המהוונים אותם יקבל אייל מהמל"ל.

3.         בסופו של דבר, נקבעה לאייל נכות צמיתה בגינה הוא מקבל גמלה מדי חודש מן המל"ל, החל משנת 2005, בשיעור משתנה, העומד כיום על סך חודשי של 4,578 ש"ח.

4.         אין מחלוקת, כי התשלום בעבור ייעוץ בפגישה הראשונית וכן תשלומים נוספים בהתאם לתנאי ההסכם שולמו למשיבה על ידי המערערים עד ליום 28.3.07 [ר' פירוט התשלומים כעולה ממכתב המשיבה למערערים מיום 28.3.07, נספח 64 למוצגים מטעם המשיבה].

עם זאת, הנתבעים סרבו לשלם למשיבה אחוזים מהתגמולים שהתקבלו בגין הנכות הצמיתה שנקבעה, בטענה שהיא לא פעלה כלל לסייע בקבלת התגמולים האמורים. טענה נוספת היתה כי מלכתחילה לא נשכרו שירותיה של עורכת-הדין כדי לפעול למימוש זכויותיו של אייל במל"ל, אלא לבדיקת אפשרות של הגשת תביעה בגין רשלנות רפואית כנגד בית החולים בו עבר אייל את הניתוח בעקבותיו נגרמה, לטענתו, נכותו.

ההליכים

5.         המשיבה הגישה תביעה כספית בסדר דין מקוצר לקבלת שכר טרחה המגיע לה לשיטתה מהמשיבים בסך של 122,393 ש"ח, מכוח ההסכם בין הצדדים. המערערים הגישו בקשת רשות להתגונן, וביום 12.10.08 התקיים דיון לפני כבוד השופט סובול, בו נקבע כי הבקשה נדחית, וניתן תוקף של פסק דין אותו העבירה המשיבה לביצוע, באמצעות פתיחת תיק בהוצאה לפועל (01-255375-86). המערערים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת הדחייה לבית המשפט המחוזי (ע"א 2655-08), ובהחלטה מיום 4.2.10, ניתן תוקף של פסק דין להסכמה בין הצדדים, לפיה תינתן למערערים רשות להתגונן במקביל להותרת תיק ההוצאה לפועל כפתוח ומעוכב, עד לבירור התביעה לגופה.  בית-משפט השלום דן, איפא, בתובענה לגופה.

6.        בפסק הדין קבע השופט המלומד, כי אין לקבל את גרסאות המערערים כעולה מעדותם. עוד נקבע כי המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש מהם לסתירת מסמך בכתב (הסכם שכר הטרחה) בהציגם כנגדו את עדותם בעל פה בלבד, וזאת תוך ציטוט  הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצידורה האזרחית העותומאני (להלן: "חוק הפרוצידורה") [ר' סעיפים 3-4 לפסק הדין בבימ"ש השלום].

מערערים חוייבו בתשלום שכר טרחה למשיבה בשיעורים הנקובים בהסכם ובהתאם לו.  מכאן הערעור.

  דיון והכרעה

7.         טענות המערערים  רבות הן, ובכללן חזרה על כלל טענותיהם בבימ"ש השלום.

ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית, בפרט לא כאשר הדברים מתייחסים לממצאים שבעובדה או לגבי מהימנותם של עדים, וזאת מן הטעם שלערכאה הדיונית יתרון בהתרשמות ישירה מן העדים המופיעים בפניה ומן הראיות המובאות באמצעותם בהתאם [ר' לעניין זה: ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 43 (2003)]. המקרה הנדון אינו בגדרם של החריגים  המצדיקים התערבות מטעמים של חוסר סבירות או מניעת עיוות דין.

משיקולי קוצר היריעה ורלוונטיות, אתייחס להלן לטענות העיקריות שהועלו בערעור בלבד, קרי טענת המערערים לעושק והטעייה של אייל על ידי המשיבה בעת עריכת ההסכם עמו, וטענתם לניסיונה להתעשר שלא כדין על חשבונו, ולקבל שכר בגין שירות שלא סיפקה. ביתר טענות המערערים, לרבות טענת התעלמותו של בית משפט קמא מראיות שהוצגו לפניו, לא מצאתי ממש ופסק-דינו של בימ"ש השלום עונה עליהן.